גז"ד לגבר בן 82 בעבירות מין בנכדתו במסגרת הסדר טיעון

חל איסור פרסום על כל פרט מזהה הקשור בנאשם ובמתלוננות

סביונה רוטלוי, ס.נ - אב"ד

1.         הנאשם, שהינו כיום בן 82, הורשע במסגרת הסדר טיעון בשני פרטי אישום הנוגעים לעבירות מין שביצע בשתי נכדותיו, שהיו בעת ביצוע המעשים, בין השנים 1986-1991, בנות 4-5 שנים ועד שמלאו להן 10 שנים.

המעשים המתוארים בכתב האישום המתוקן, שבעובדותיו הודה הנאשם, כללו חיכוך מעל גוף המתלוננות, נגיעה באצבעותיו של הנאשם באיבר מינן והכנסת ידו מתחת לחולצתן וליטוף חזיהן וישבנה של אחת מהן. מדובר ברצף של מעשים שחלקם בוצעו בביתו של הנאשם וחלקם במקלט הסמוך לביתו (לגבי המתלוננת באישום השני).

הנאשם ניצל את תמימותן של הקטינות והיותן נכדותיו ואת זאת עשה גם באמצעות הבטחה למתנות תוך ניצול חוסר יכולתן של הקטינות להתנגד לו.

המעשים פסקו באישום הראשון כאשר הקטינה החלה להתבגר ובאישום השני כאשר הקטינה והוריה עזבו את ביתו ועברו להתגורר בעיר אחרת.

2.         בעקבות הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן (שהיתה בו הקלה גדולה לעומת כתב האישום המקורי שייחס לו עבירות חמורות יותר), הורשע הנאשם בשני פרטי אישום, בעבירה של מעשה מגונה בכפייה, עבירה לפי סעיף 354(א) (כנוסחו המקורי בשנת 1977 עד לתיקון מס' 22 לחוק מתשמ"ח-1988) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); בשני פרטי אישום בעבירה של תקיפה מינית באדם שטרם מלאו לו שש עשרה שנים - עבירה לפי סעיף 348(ב) (כנוסחו דאז עד לתיקון מס' 30 לחוק מתש"ן-1990); בשני פרטי אישום בעבירה של מעשה מגונה בנסיבות אינוס (קטין מתחת לגיל 14, אף בהסכמה) - עבירה לפי סעיף 348(א) ביחד עם סעיף 345(א)(3) לחוק הנ"ל (כנוסחו דאז).

3.         כתב האישום המקורי הוגש ב- 29.8.05 והתיק מגיע לסיומו רק עתה לאחר עשרות בקשות לדחייה מטעם הסניגוריה, תחילה לצורך גיבוש הגנתה, בהמשך לצורך נסיונות להגיע להסכמות עם המאשימה, עבור בהליך גישור וגם לאחר שנתקבלה הסכמה והוגש הסדר טיעון ראשון ב- 18.12.06, חזר בו הנאשם מהסכמתו. דחיות נוספות התבקשו מעת לעת בשל מחלותיו של הנאשם ומצבו הנפשי ורק ביום 28.10.07, לאחר שהתיק נקבע שוב לשמיעת ראיות, הוגש הסדר הטיעון בשנית והפעם הודה הנאשם בעובדותיו והורשע והטיעונים לעונש נדחו לצורך קבלת תסקירי נפגעות עבירה.

4.         הסדר הטיעון כלל גם הסכמה לטווח ענישה לעניין העונש, שכן התביעה התחייבה לעתור לתקופת מאסר לא ממושכת, מאסר על תנאי וקנס ולהגנה ניתנה אפשרות לעתור לעונש כראות עיניה. כמו כן הוסכם בין הצדדים על תשלום פיצויים בסך -.5000 ש"ח לכל אחת מן המתלוננות, שישולמו ב- 12 תשלומים שווים.

5.         ב"כ המאשימה שטחה בפני ביהמ"ש את נימוקי המאשימה להסדר הטיעון המסתמכים על גילו הקשיש של הנאשם וחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, כאשר חלפו למעלה מ- 15 שנה מאז סיומן.

נימוק נוסף קשור במצבן של המתלוננות אשר באופן יחסי הצליחו לשקם את חייהן אף כי לעולם אין לדעת כיצד משפיעות עבירות אלה על חייהן של נשים במהלך חייהן.

נימוק אחר קשור באי מסוכנותו של הנאשם למתלוננות או לקטינות בכלל.

יחד עם זאת, מבקשת ב"כ המאשימה להטיל על הנאשם תקופת מאסר בפועל קצרה, וזאת לצורך מתן מסר לציבור, שגם קשישים המבצעים עבירות מין, במיוחד כלפי קטינים, אינם חסינים מפני ענישה הולמת ואינם יכולים לצאת פטורים רק במאסר על תנאי.

ב"כ המאשימה התייחסה בטיעוניה לנאשם כאל פדופיל, וזאת לאור מעשיו כלפי נכדותיו וכן לאור הרשעתו ב- 1992 בבית משפט השלום בתל-אביב בגין מעשה מגונה שבוצע ב- 1986 ו- 1988 כלפי קטינה ילידת 1976. על מעשיו אלה הורשע הנאשם ב- 13.9.92 והוטלו עליו שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות (ת.פ 3440/90, מדינת ישראל נ' פלוני, לא פורסם) .

לדעת ב"כ המאשימה, גם אם נצא מתוך הנחה כי הנאשם הרעיף מאהבתו ומטוב ליבו על נכדותיו, אין בכך כדי למזער את הכיעור שבמעשיו.

ב"כ המאשימה הגישה אסופת פסיקה, שבה במקרים דומים, לדבריה, הוטלו עונשי מאסר שבין שנה לשלוש שנים.

לדבריה, אין לתת משקל יתר לרצונן של המתלוננות להימנע ממאסר, שכן זוהי חלק מהדינמיקה ומהדיסוננס שמצויים בו כל הקורבנות לגילוי עריות.

6.         ב"כ הנאשם ביקשה להימנע משליחתו למאסר, וזאת בהתייחס למצבו הרפואי והנפשי של הנאשם אשר הינו ניצול שואה, שעלה ארצה בשנת 1950, עבד כפועל בניין במשך שנים רבות, הקים משפחה, היה סבא אהוב ואילו עתה הוא חי עם אישתו בבדידות, לאחר שבני משפחתו נטשו אותו בעקבות המעשים נשוא כתב האישום. גם מצבו הכלכלי הוא בכי רע לאחר שלדבריה מכר את ביתו ונתן את כספי התמורה לבנו (אבי אחת המתלוננות) והוא נותר בחוסר כל.

עוד ביקשה ב"כ הנאשם להצביע על כך, כי על פי המסמכים שנערכו על ידי הפסיכיאטר ד"ר שלום ליטמן ופרופ' ויצטום ורסלר מהמרכז הרפואי "הלל יפה", לא נשקפת כל מסוכנות מהנאשם והיצר היחידי שנותר בו הוא יצר המוות המרחף מעל ראשו. אישתו, הסבתא של הנכדות, נושאת בעול הטיפול של הנאשם ואף היא מדוכאת, שבורה בגופה ובנפשה.

כמו כן ביקשה ב"כ הנאשם לתת משקל רב במקרה זה לרצונן של המתלוננות, שאינן מעוניינות במאסרו של הנאשם ורואות בהודאתו סוף פסוק לפרשה.